תביעת נזיקין בסך של למעלה מ-2.9 מיליון שקלים הוגשה על ידי תושבת רמת גן נגד שכנה ורשויות התכנון, בטענה כי בנייה לא חוקית חסמה את גישתה ופגעה בערך דירתה. פסק דין מרתק שופך אור על סוגיית האחריות הנזיקית במקרי עבירות בנייה והגבולות של אחריות הרשות המקומית. כל הפרטים בפנים.
רקע לפסק הדין: כאשר חלום ההרחבה נתקל בבנייה של השכן
השכנה מתגוררת בקומה הראשונה, מעל דירתו של השכן מקומת הקרקע, בבניין משותף וותיק ברחוב הרא"ה ברמת גן.
במהלך השנים, השכן הרחיב את דירתו וביצע עבודות נרחבות של בנייה לא חוקית ללא היתר, שכללו בין היתר בניית יחידת דיור בחצר המשותפת והסטת גרם המדרגות החיצוני המוביל אל דירת השכנה.
כעשור לאחר שעזבה את הדירה, החליטה השכנה להגיש בקשה להיתר בנייה במטרה להרחיב את נכסה. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אישרה את בקשתה, אך התנתה זאת בשורת תנאים נוקשים – ביניהם הדרישה לבנות קונסטרוקציה נפרדת שאינה נשענת על אותה בנייה לא חוקית בקומת הקרקע, והחזרת גרם המדרגות אל תוך קווי הבניין המותרים.
משהבינה השכנה כי התנאים אינם ישימים במציאות, היא פנתה לערכאות המשפטיות בתביעת נזיקין מורכבת על אובדן דמי שכירות, מניעת שימוש וירידת ערך במקרקעין.
טענות השכנה מהקומה העליונה
השכנה טענה, בין היתר, כי קיומה של בנייה לא חוקית נרחבת שבוצעה על ידי השכן, אשר הרחיב את דירתו והסיט את מיקום המדרגות, מונע ממנה לחלוטין את היכולת לקבל היתר ולשפץ את ביתה. לטענתה, כל שימוש בדירה יחשוף אותה לאישום פלילי של שימוש ללא היתר.
עוד היא טענה כי השכן הכשיל במכוון את ניסיונותיה לממש את זכויותיה. בנוסף, היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי הרשויות – עיריית רמת גן והוועדה המקומית – בטענה שפעלו ברשלנות עמוקה בכך שנמנעו מלאכוף את החוק נגד חריגות בניה במשך שנים, ואף הוציאו תחת ידן החלטת ועדה שתנאיה מנותקים מהמציאות ואינם ניתנים ליישום.
טענות השכן מקומת הקרקע והרשויות המקומיות
השכן מקומת הקרקע טען, בין היתר, כי דירתה של השכנה אינה ראויה למגורים כבר למעלה מעשור מסיבות אובייקטיביות, וכי גג הדירה בכלל קרס ולכן הנזק שנגרם לה הוא באשמתה. בנוסף, הוא הצהיר כי המדרגות המדוברות הוזזו בעבר לבקשת בני משפחתה של השכנה, אשר בנו את המדרגות החדשות בעצמם.
הרשויות המקומיות טענו, בין היתר, כי הן פועלות במסגרת סמכותן הסטטוטורית ובאופן מקצועי וסביר. ברגע שהתקבלה התלונה הרשמית מהשכנה על עבירות בנייה, הן פתחו בחקירה ופעלו להגשת כתב אישום. הרשויות הדגישו כי לא ניתן להכיר בהן כ"מבטחות על" המפצות תושבים על נזקים שנגרמו להם כתוצאה מסכסוך שכנים פרטי, במיוחד כשהשכנה עצמה שקטה על זכויותיה במשך שנים ארוכות ולא פעלה משפטית להסרת המפגע.
הכרעת בית המשפט: חוסר קשר סיבתי בין הבנייה לנזק
השופטת רונית אופיר, סגנית הנשיאה מבית משפט השלום בבת ים, דנה בטענות הצדדים בעניין הנזקים הכספיים שנגרמו בשל בנייה לא חוקית, והחליטה לדחות את התביעה במלואה, ולקבוע כי הנתבעים לא יפצו את התובעת כלל, בשל הוכחת ניתוק הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי.
בפסק דינה המקיף ציינה השופטת כי עצם הפרת דיני התכנון והבנייה אינה מהווה כשלעצמה עילה לפיצוי בנזיקין באופן אוטומטי. על התובעת מוטל נטל ההוכחה כי נגרמה לה פגיעה ממשית הקשורה ישירות להתנהלות השכן. מאחר שהתברר בדיון כי דירת השכנה עמדה נטושה משנת 2011 בגלל גג שקרס וחריגות בנייה נוספות בתוך הנכס שלה, הקשר למעשי השכן נותק.
השופטת קבעה בפסק הדין: "מצבה הירוד של הדירה וכן החריגות הנוספות מההיתר הקיימות בה מהווים סיבה מהותית לאי השימוש בדירה. בכך מתנתק הקשר הסיבתי שבין הפרת חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובעת בעצם הבנייההלא חוקית ובין הנזק של מניעת השימוש בדירה ואובדן דמי השכירות"
ביחס לתביעה כנגד העירייה, הבהירה השופטת אופיר כי אכיפה היא משאב מוגבל, וכי העירייה פעלה בלוח זמנים סביר (כ-7 חודשים מיום התלונה).
בית המשפט סירב להטיל אחריות כלכלית גורפת על קופת הציבור, והשופטת הדגישה: "הרחבת חובת הזהירות והצפיות של הנתבעות כרשויות שלטוניות לעניין הפעלת הסמכות השלטונית שבידן במקרה הנדון תהפוך את הנתבעות למעין 'מבטח על' במישור היחסים שבין התושבים כפרטים.
לסיום, התייחסה השופטת למצבה המורכב של התובעת והוסיפה באמפתיה אך בנחרצות משפטית: "על אף תחושת העוול שנגרם לתובעת ממצבה הנוכחי, לא ניתן להפוך עקוב למישור ולחייב את הנתבעים בגין עוולה שלא הוכחו יסודותיה."
פסיקת הוצאות וסיכום
בית המשפט דחה את התביעה נגד כלל הנתבעים ולא פסק סעד כספי. יחד עם זאת, בשל הנסיבות החריגות והמורכבות של המקרה, ומתוך התחשבות בתחושת העוול של השכנה שנותרה עם דירה ללא פתרון תכנוני כרגע, השופטת נמנעה מהשתת הוצאות משפט, וקבעה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ת"א 60315-11-20 כהן נ' ציפרברשט ואח', ניתן ביום 29.3.2026, על-ידי בית משפט השלום בבת ים.
