קבלת פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה יכול לנחם מעט שכן, איחור בהגעת כבודה מהווה אירוע מתסכל העלול לשבש את תוכניותיהם של נוסעים ולגרום להם נזקים ממוניים ובלתי ממוניים.
המסגרת המשפטית המסדירה את אחריותן של חברות התעופה במקרים של עיכוב, אובדן או נזק לכבודה בתובלה אווירית בינלאומית היא "האמנה לאיחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר", הידועה בשם אמנת מונטריאול. אמנה זו אומצה בישראל באמצעות חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, והוראותיה חלות על טיסות בינלאומיות בין מדינות החתומות עליה, וכן על טיסות פנים.
אחריותה של חברת התעופה
סעיף 19 לאמנת מונטריאול קובע את עקרון האחריות של המוביל האווירי בגין נזק שנגרם עקב איחור בהגעת כבודה. לשון הסעיף קובעת: "המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען". אחריות זו היא כמעט מוחלטת, והיא קמה מרגע שהכבודה נמסרת לידי המוביל ועד שהיא מוחזרת לנוסע ביעד.
הגנת חברת התעופה
על אף האחריות הרחבה, סעיף 19 לאמנה מעניק למוביל הגנה אם יוכיח כי הוא, עובדיו או שלוחיו "נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם". נטל ההוכחה להוכיח קיומה של הגנה זו מוטל על המוביל האווירי, והוא נדרש להראות כי פעל באופן סביר למניעת העיכוב.
היקף פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה
אמנת מונטריאול קובעת תקרת אחריות לנזקי עיכוב, אובדן או השמדה של כבודה. על פי סעיף 22(2) לאמנה, אחריות המוביל מוגבלת לסכום של 1,288 "זכויות משיכה מיוחדות" (SDR) לכל נוסע (סכום זה מתעדכן מעת לעת). זכות משיכה מיוחדת היא יחידת מטבע חשבונאית שערכה נקבע על ידי קרן המטבע הבינלאומית. סכום זה מהווה את הפיצוי המרבי שניתן לקבל, והוא כולל הן נזקים ממוניים ישירים והן נזקים בלתי ממוניים.
הפיצוי נועד לכסות נזקים ישירים שנגרמו לנוסע עקב העיכוב. נזקים אלו כוללים, בראש ובראשונה, הוצאות סבירות והכרחיות שהוציא הנוסע לרכישת פריטים חיוניים (כגון ביגוד, כלי רחצה ותרופות) עד להגעת הכבודה. על הנוסע להוכיח את נזקיו באמצעות קבלות וראיות אחרות. בנוסף, הפסיקה בישראל הכירה בכך שהמונח "נזק" בסעיף 19 לאמנה כולל גם נזק לא ממוני, כגון עוגמת נפש, טרחה ואי נוחות שנגרמו לנוסע.
ייחוד העילה לפי אמנת מונטריאול
סעיף 29 לאמנת מונטריאול, אשר עוגן בסעיף 10 לחוק, קובע את עקרון "ייחוד העילה". משמעות הדבר היא שכל תביעה נגד מוביל אווירי בגין נזק הנגרם בתובלה אווירית, לרבות עיכוב בהגעת כבודה, יכולה להיות מוגשת אך ורק בכפוף לתנאים ולמגבלות האחריות הקבועים באמנה. לא ניתן לתבוע פיצוי בעילות אחרות מהדין הכללי, כגון עוולות נזיקיות או עילות חוזיות.
הליכים ומועדים להגשת תביעה על
על נוסע שכבודתו עוכבה לדווח על כך לחברת התעופה באופן מיידי, עוד בשדה התעופה, ולמלא דוח אי-סדירות כבודה (Property Irregularity Report – PIR). לאחר מכן, על הנוסע להגיש תלונה בכתב למוביל האווירי תוך 21 ימים מהמועד שבו הכבודה הועמדה לרשותו. אי עמידה במועד זה עלולה לשלול את זכות התביעה. הזכות להגיש תביעה לבית המשפט מתיישנת בחלוף שנתיים מהמועד שבו המטוס הגיע ליעדו.
האם ניתן לקבל פיצוי על עוגמת נפש?
במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט המחוזי בתל-אביב, נדחה ערעור שהגישה חברת התעופה איבריה אשר עסק בשאלה – האם ניתן לחייב חברת התעופה לשלם לנוסעים פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה בשל נזק של עוגמת נפש שנגרמה להם.
הערעור הוגש על פסק דין שניתן על-ידי כב' השופטת יעל מרמור דומב מבית משפט לתביעות קטנות בתל-אביב, בו התקבלה תביעה שהגישו 2 נוסעים כנגד חברת איבריה שחויבה לשלם להם פיצוי על עיכוב מזוודה בסך של 5,000 ₪ עבור עוגמת נפש, וסך של 4,000 ₪ עבור החזר הוצאות.
טענות הנוסעים
הנוסעים המריאו ביום 28.1.17 בטיסה שהפעילה איבריה מנתב"ג למיאמי דרך מדריד. אולם כאשר הם הגיעו לארה"ב, הם קיבלו מזוודה אחת מתוך שתי מזוודות שמסרו לחברת התעופה.
לכן הנוסעים מילאו טופס תלונה באמצעות נציגי חברת התעופה, תוך שהודיעו לנציגים שיום למחרת הם עתידים לצאת להפלגה, ומסרו להם את מקום שהותם באותו לילה, כמו גם את מקומות ושעות עגינת ההפלגה, ונציגי חברת התעופה אמרו להם שהמזוודה תגיע אליהם בהקדם.
אולם המזוודה לא הוחזרה לנוסעים עד למועד יציאת ההפלגה, ובמהלך ההפלגה הם יצרו מדי יום קשר עם נציגי חברת התעופה, אולם לבסוף קיבלו חזרה את המזוודה לאחר סיום ההפלגה ויום לפני חזרתם לישראל ביום 14.2.17.
לטענת הנוסעים, מאחר ולא היה להם ציוד מתאים בהפלגה שהיה במזוודה שלא הגיעה, נבצר מהם להשתתף בחלק גדול מהפעילויות והם נאלצו לשהות רוב הזמן בחדרם, ובמהלך ההפלגה הם המשיכו בבירור יומיומי מול נציגי חברת התעופה בנושא. בנוסף, הם נאלצו לרכוש מכספם בגדים חלופיים.
עוד טענו הנוסעים, כי חברת התעופה ידעה כבר ביום 29.1.17 שהמזוודה שלהם נמצאת במקסיקו אך לא עשתה דבר כדי להשיב להם אותה, ותקלה זו והתנהלות נציגי חברת התעופה השפיעו על כל הטיול שלהם.
לאור זאת ביקשו הנוסעים מבית המשפט לחייב את חברת התעופה לשלם להם פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם, החזר עבור הציוד והביגוד החלופי שנדרשו לרכוש בעקבות אי קבלת המזוודה, ולהשיב להם את התמורה ששילמו עבור ההפלגה.
טענות חברת התעופה
חברת התעופה קיבלה אחריות לאיחור בהגעת המזוודה, אולם טענה שעשתה כמיטב יכולתה על מנת לאתר את המזוודה ופעלה באופן סביר עד שהצליחה להשיב את המזוודה לנוסעים. עוד טענה כי היא אינה חברת ביטוח, והנוסעים יכלו לרכוש פוליסת ביטוח ולהיפרע מחברת הביטוח בגין הנזקים שהם טענו שנגרמו להם.
עוד טענה חברת התעופה בין היתר, שהנוסעים לא זכאים לקבל החזר עבור הטיסות וההפלגה, מאחר והם טסו במועד והשתתפו בהפלגה ולכן הם קיבלו תמורה לכספם, וכן כי בהתאם לאמנת מונטריאול לא זכאים הנוסעים לקבל ממנה פיצוי על עיכוב מזוודה עבור עוגמת נפש, אלא רק עבור נזק ממוני שנגרם להם בשל האיחור בקבלת המזוודה.
פיצוי בגין עוגמת נפש
השופטת יעל מרמור דומב מבית משפט לתביעות קטנות בתל-אביב דנה בטענות הצדדים וקבעה, כי במקרה זה התנהלותה של חברת התעופה הייתה פגומה, מאחר והוכח בפניה שחברת התעופה ידעה יום לאחר שהנוסעים המריאו מישראל היכן נמצאת המזוודה שנעלמה, אך למרות זאת לא פעלה כראוי על מנת להשיב לנוסעים את המזוודה במהירות.
בנוגע לשיעור הפיצוי, בית המשפט לתביעות קטנות קבע שחבות חברת התעופה לנזק שנגרם עקב איחור בהגעת מזוודה מוגבלת לסכום של 1,131 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע (שהם שוות ערך ל-5,508 ₪), וחייב את חברת התעופה לשלם לנוסעים 9,000 ₪. סכום זה הורכב מסך של 4,000 ₪ עבור החזר הוצאות, ו-5,000 ₪ פיצוי על עיכוב מזוודה עבור עוגמת נפש.
עוד ציין בית המשפט, שאין ספק שנגרם לנוסעים עוגמת נפש בגין האיחור בהגעת המזוודה, מאחר וחלק נכבד מחופשתם הוקדש להפלגה, והם נדרשו לשהות בחופשתם לא ציוד שהוכן על-ידם מראש להפלגה, והם נאלצו לבזבז מזמן חופשתם על מנת לאתר את המזוודה ולרכוש ציוד חלופי.
עוד קבע בית המשפט, כי אין בהוראות סעיף 29 לאמנת מונטריאול כדי לשלול פסיקת נזק עקיף או פיצוי עבור עוגמת נפש, בכפוף לכך שסכום הפיצוי הכולל לא יעלה על הסכום המרבי שמתירה האמנה לפסוק.
פסק הדין בערעור על פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה
השאלה המרכזית שנדונה בפסק דין זה הנה: האם ניתן לחייב חברת תעופה מכוח אמנת מונטריאול – לשלם לנוסעים פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה בגין עוגמת נפש שנגרמה להם.
כב' השופטת עינת רביד קבעה כי על פי ההלכה המחייבת בישראל, אכן ניתן לפסוק לנוסעים "פיצוי בגין נזק נפשי ועוגמת נפש במופרד וללא קשר לקיומו של נזק גופני", ולכן החליטה לדחות את הערעור שהגישה חברת התעופה ולהותיר את פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט תביעות קטנות על כנו.
לעמדה זו הצטרף גם כב' השופט ישעיהו שנלר שציין: "מקובלת עלי המסקנה לפיה מחד גיסא תוכר אותה עוגמת נפש כתוצאה מהעיכוב, ומאידך גיסא, גם האמור כפוף לתקרת הפיצוי…"
עוד ציין כב' השופט שנלר: "יוער כי לעיתים הנזק "הנפשי" דהיינו אותה עוגמת הנפש בגין איחור, עולה עשרות מונים מעיכוב של העדר כבודה וכד' ואין מקום כי מוביל שלא הצליח לעמוד בנטל הפוטרו מאחריות לא יפצה את הניזוק בגין עוגמת הנפש, אך כאמור תוך מקבלת תקרת הפיצוי".
התייחסות עו"ד אהוד פאי לפסק הדין:
"מדובר בפסק דין משמעותי בנושא של פיצוי על עיכוב מזוודה ו- פיצוי בגין איבוד מזוודה. שכן, עד לפסק דין זה ניתנו על-ידי בתי משפט בישראל פסקי דין סותרים בנושא זה, כאשר חלק מהשופטים סברו כי ניתן לפסוק מכוח אמנת מונטריאול פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לנוסעים בעקבות עיכוב בהגעת המזוודה, וחלק מהשופטים סברו שלא ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש, ופסקו לנוסעים רק החזר הוצאות עבור הציוד החלופי שנדרשו הנוסעים לשלם עקב אי הגעת המזוודות.
יש לציין, שלהבדיל מהוראותיו של חוק שירותי תעופה המסדיר פיצוי אחיד לנוסעים בגין עיכובי וביטולי טיסות וששיעורו נקבע על פי מרחק הטיסה, במסגרת אמנת מונטריאול לא קיים פיצוי כזה, בעוד שבחלק ניכר מהמקרים בהם נוסעים לא מקבלים את מזוודותיהם או מקבלים אותם באיחור משמעותי, עוגמת הנפש עשויה להיות המרכיב העיקרי בנזק שנגרם להם.
לכן לעניות דעתי, התוצאה שאליה הגיע פסק הדין הנה מאוזנת, באופן המאפשר לנוסעים לקבל פיצוי על עיכוב בהגעת מזוודה מכוח אמנת מונטריאול עבור עוגמת נפש – שהוא בדרך כלל הנזק המרכזי שנגרם לנוסעים במקרים אלה, זאת בכפוף לתקרת הפיצוי הקבועה באמנה".
פרטי התיק: רת"ק 23465-07-17 איבריה נ' פלד ואח'. אין באמור לעיל, בכדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
