תביעת לשון הרע

תביעת לשון הרע לרבות תביעת לשון הרע ללא הוכחת נזק, הם אמצעיים שנועדו לאפשר לאדם שנפגע מפרסום לשון הרע להגיש תביעה על לשון הרע ובה לבקש לקבל פיצויים מהגורם שפרסם את הפרסום כלפיו, בנוסף במסגרת תביעה בגין לשון הרע אין חובה להוכיח נזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהפרסום.

כבוד האדם ושמו הטוב במסגרת תביעת לשון הרע

לעתים, פרסום לשון הרע יכול להסב נזק כבד לאדם שכלפיו הוא פורסם, במיוחד במקרים שהפרסום גרם לפגיעה ממשית במוניטין ובשמו הטוב של האדם שכלפיו פורסם אותו פרסום, מסביר עורך דין לשון הרע אהוד פאי.

כך למשל עמד בעבר נשיא בית המשפט העליון לשעבר כב' השופט אהרון ברק במסגרת עא 214/89‏ ‎ ‎אריה אבנרי‎ ‎נ' אברהם שפירא, על הערך של כבוד האדם ושמו הטוב:

"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי "לשון הרע הורגת", וכי כל המלבן את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים"."

כיצד נקבע בתביעת לשון הרע אם פרסום מהווה לשון הרע?

במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט העליון בע"א 6903/12 ‏Canwest Global Communications Corp‏ נ' אלי עזור נקבע בין היתר, כי בבואו של בית המשפט לקבוע אם פרסומים מסוימים מהווים לשון הרע או לא, עליו להתחשב בין היתר בשיקולים המשקפים את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, לרבות מידת העניין הציבורי שמעורר הסכסוך והאופן שבו מוצגים הפרסומים.

עוד נקבע כי את בחינת השאלה אם פרסום מסוים במסגרת תביעת לשון הרע ללא הוכחת נזק אכן מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים:

בשלב הראשון – יש לבחון במסגרת תביעה בגין לשון הרע אם הפרסום שפורסם מהווה "פרסום" על פי חוק איסור לשון הרע;

בשלב השני – יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" על פי חוק איסור לשון הרע, זאת על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר;

בשלב השלישי – יש לבחון את תחולתן של ההגנות הקבועות במסגרת חוק איסור לשון הרע, השוללות את אחריותו של המפרסם בלשון הרע;

בשלב הרביעי – יש לבחון את הסעד המתאים בנסיבות המקרה הספציפי.

שלבים לבחינת קיומה של לשון הרע

"הבחינה על פי חוק איסור לשון הרע מחולקת בהתאם לפסיקה למספר שלבים: תחילה יש לבחון האם מדובר ב"פרסום" כמשמעותו בחוק; בשלב השני נבחנת השאלה האם הפרסום מהווה "לשון הרע"; ככל שנקבע שישנו פרסום שמהווה לשון הרע, יש לבחון בשלב השלישי את תחולתן של החסינויות וההגנות הקבועות בחוק; אם נקבע כי לא חלות ההגנות יש לעבור לשלב הרביעי שעניינו בקביעת הסעד המתאים בנסיבות העניין" (ציטוט מפסק הדין)

האם הפרסום מהווה "פרסום" על פי חוק איסור לשון הרע?

במסגרת תביעת לשון הרע בוחן כאמור בית המשפט האם תוכן הפרסום מהווה "פרסום". סעיף 2 לחוק לשון הרע מגדיר פרסום כך:

(א)  פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

ככל והפרסום הגיע ליותר מנמען אחד או יותר שהוא אינו התובע או הנתבע תנאי זה צפוי להתקיים, ובמיוחד כאשר מדובר בלשון הרע בפייסבוק או בעיתון שכן במקרים כאלה לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא הגיע ליותר מאדם אחד.

האם הפרסום מהווה לשון הרע?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך:

1.    לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

הבחינה הנעשית במסגרת תביעה בגין לשון הרע באשר לאם פרסום מסוים מהווה הוצאת דיבה ו- לשון הרע היא בחינה אובייקטיבית, ובמסגרתה נשאלת השאלה האם הפרסום עלול היה להשפיל/לפגוע/לבזות – את האדם הסביר, ולאו דווקא כיצד הוא פורש על-ידי הנפגע הספציפי או על-ידי הנמנעים או מה היה כוונת המפרסם.

הגנות במסגרת תביעת לשון הרע

עורך דין אהוד פאי מסביר, כי בשלב זה בוחן בית המשפט האם חל על הפרסום הגנה מכוח 13-15 לחוק איסור לשון הרע, אשר עשויה לפטור את המפרסם מאחריות לפצות בגין אותו פרסום, קרי הגנת תום הלב או הגנת אמת הפרסום. הנטל להוכיח את תחולתן של אותן הגנות לגבי הפרסום מוטל על מפרסם הפרסום.

הגנת תום הלב במסגרת תביעת לשון הרע

אחת ההגנות המרכזיות בחוק לשון הרע הנה הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.כ תנאי לתחולת הגנות סעיף 15 לחוק, מוטל על הנתבע הנטל לשכנע כי הפרסום נעשה בתום לב. יסוד תום הלב פורש כמשלב רכיבים אובייקטיביים וסובייקטיביים.

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה…"

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע את נטל ההוכחה והחזקות החלות לצורך הוכחתה או שלילתה של הגנת תום הלב:

כך למשל נקבע בפסק דין בעניין ע"א 89/04 נולמן נ' שרנסקי: "הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו…"

הגנת אמת הפרסום

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת אמת הפרסום: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי"

ההגנה זו מחילה למעשה 2 יסודות הדורשים בחינה: 1) אמיתות הפרסום המהווה שאלה עובדתית הבוחנת בעיקר את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית; 2) עניין ציבורי הנלווה לפרסום – הבוחן באם היה בפרסום ענין ציבורי, והאם קיים אינטרס חברתי המצדיק את הכשרת פרסום הפוגעני שיש בו לשון הרע

כך קבע בעבר אהרון ברק באחד מפסקי הדין המרכזיים בנושא (ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב):

"להוכחת הגנת אמת הפרסום נדרשים שני יסודות מצטברים : אמיתות תוכן הפרסום (אובייקטיבית) וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. יסודות אלו יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב… מניעיו של המפרסם, מטרותיו ואף תום ליבו אין להם נגיעה ממשית לשאלה האם קמה למפרסם הגנת האמת בפרסום"

יסוד 1 – אמיתות הפרסום 

על-פי הוראת החוק וההלכה הפסוקה, לא נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין האמת לאשורה. ככל שהפער שבין הפרסום לבין המציאות כפי שהייתה בפועל מהווה "פרט לוואי", לא תישלל ההגנה. "פרט לוואי" הוא כזה שאינו פוגע פגיעה של ממש בתובע.

כך קבע למשל כב' השופט ברק: 

"אין נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים העובדתי וכי די בהתאמה ביניהם באופן שמשמעותם הכללית של הדברים, כפי שהיה מאזין סביר או קורא סביר מפרשם, תתאם את תוכן הפרסום. אולם, האמת לבדה לא די בה כדי להצדיק הפגיעה בשם הטוב וזו תזכה להגנה רק אם תצמח לציבור תועלת ממנה. היינו, תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו….

על המבקש ליהנות מתחולת ההגנה "להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה". ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, "איכותיות" יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות. (אף אם מיוחסת התנהגות המהווה עבירה פלילית).

יסוד 2 – עניין ציבורי

ככלל, עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון). לעניין זה גם ניתן לקחת בחשבון את העובדה שמושא הפרסום הוא דמות ציבורית: "עניין ציבורי יכול לעורר כל מי 'שבתחום כזה או אחר של החברה – תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה – הגיע לעמדה אשר מביאה אותו לאור הזרקורים' (רע"א 3614/97 יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ)

בפסיקה קיימת נטייה ליתן עדיפות לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמם הטוב של אישי ציבור, באופן שבבירור תביעת לשון הרע של איש ציבור יינתן לרוב לחופש הביטוי משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון בפרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. יחד עם זאת, לא כל פרסום הנוגע לדמות ציבורית ייחשב שיש בו עניין ציבורי, אך מקום שהפרסום עניינו פעילותה הציבורית של אותה דמות, הכף תיטה לרוב להכרה בעניין הציבורי שבפרסום.

בחינת הסעד המתאים במסגרת תביעת לשון הרע

ככל ובית המשפט הגיע למסקנה שהפרסום מהווה לשון הרע ולא חלות לגביו ההגנות הקבועות במסגרת חוק איסור לשון הרע, הוא ייבחן את הסעד והפיצוי שיש לפסוק, תוך איזון בין הזכות לשם הטוב של הנפגע לבין חופש הביטוי.

השיקולים המנחים בדרך כלל את בתי המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין לשון הרע הם בין היתר: חומרת הפגיעה של הפרסום כלפי הנפגע; תפוצת הפרסום; מידת החשיפה של הפרסום; המניע והמטרה של הפרסום; משך הזמן של הפרסום; התנהגות הצדדים – לרבות האם מפרסם הפרסום הסיר את הפרסום והאם בדק את אמיתות הפרסום בטרם פרסומו; הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהפרסום.