דף הבית
הוצאת דיבה

הוצאת דיבה

הוצאת דיבה - תביעת דיבה

משרדנו עוסק בתביעות בגין הוצאת דיבה ולשון הרע לרבות הוצאת דיבה בפייסבוק, ובמסגרת זו מייצג הן תובעים במסגרת תביעות בגין הוצאת דיבה והן נתבעים במסגרת תביעת דיבה.

 

תביעת דיבה בגין פוסטים משמיצים

 

במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בפתח תקווה, נדונה תביעה על הוצאת דיבה שהגיש רופא כנגד חברה המשווקת סיגריות אלקטרוניות וכנגד בעליה, ובה ביקש לקבל פיצויים בגין חוק איסור לשון הרע בעקבות פוסטים שפורסמו בפייסבוק ואשר ייחסו לו כינויים כגון: "שקרן" ו- "משוחת".

 

מפסק הדין עולה, כי התובע הוא רופא מומחה העוסק בבריאות הציבור ובחקר העישון. הנתבעת 1 הנה חברה פרטית העוסקת בין היתר ביצור ושיווק של סיגריות אלקטרוניות, והנתבעים 2 ו-3 הם בעלי המניות בה.

 

במהלך חודש ינואר 2018 הופיע התובע בתוכנית כלכלית בטלוויזיה בכתבה שעסקה בנושא מיסוי על סיגריות אלקטרוניות בישראל, ולקראת סיומה הופיע התובע ואמר שלדעתו – יש מקום להטיל מיסוי על התחום מאחר וסיגריה אלקטרונית מזיקה לבריאות. התובע לא התייחס לחברה או למוצר מסוים במהלך הכתבה, שבמהלכה הוצגו מוצרים של החברה.

 

תביעת הוצאת דיבה

 

לאחר פרסום הכתבה, העלו הנתבעים לדף הפייסבוק של החברה פוסט ובו כתבו בין היתר, כי הכתבה שפורסמה היא רצופת שקרים ומגמתית, ויצאו כנגד עמדתו של התובע תוך שטענו כי דבריו בכתבה לא נתמכו על בסיס מדעי, וייחסו לו מעשי שוחד וכתבו עליו בין היתר שהוא "אחד מהמושחתים הגדולים בתעשיית הבריאות בישראל", וכן צוין כי מאחר והסיגריות האלקטרוניות פוגעות בחברות התרופות, חברות אלה נותנות שוחד כדי שיעשו שימוש במוצריהם "הגיע הזמן שנגלה מי הוא הדוקטור המושחת שמרת את חברות התרופות" כך עוד נכתב בפוסט.

 

כשבוע לאחר מכן, פרסמו הנתבעים פוסט נוסף ובו שוב התייחסו לתובע, וטענו כי תוכנית הטלוויזיה קיבלה לכאורה הרבה כסף כדי להעביר "את השקרים של אחד המושחתים הגדולים שידעה מערכת הבריאות בישראל", תוך שייחסו דברים אלה לתובע ואף גינו אותו שקרן, ולפוסט זה אף התווספה תמונה של התובע עליה הכיתוב "שקרן מושחת!".

 

בנוסף לפוסטים אלה ולאחר שהתובע הופיע בעוד תכניות טלוויזיה, פרסמו הנתבעים פוסטים נוספים ובהם המשיכו לטעון שהוא שקרן, ואחד מהנתבעים אף הגיב מחשבון הפייסבוק האישי שלו וכתב שהתובע "איבד את שבועת הרופא עבור עגלת הזהב שלו", ובפוסט נוסף טענו נכתב שהתובע "ממשיך בעבודת הלובינג שלו עבור חברות התרופות".

 

בעקבות פרסומים אלה, נשלח מטעם התובע לנתבעים מכתב התראה בדרישה להסרת הפרסומים וכן דרישה להתנצלות ולפיצוי בגין הוצאת דיבה בפייסבוק, אולם הנתבעים לא נענו לכך, ולכן הגיש התובע את תביעת הוצאת דיבה בה ביקש לקבל פיצויים בגין הפרסומים שהיוו לדעתו לשון הרע.

 

האם הפרסומים מהווים הוצאת דיבה?

 

בפסק דין בחן בית המשפט האם הפרסומים שפורסמו כלפי התובע מהווים הוצאת דיבה על פי חוק איסור לשון הרע, וציין כי אומנם בתי המשפט הכירו בחשיבות לזכות חופש הביטוי בנוגע לפרסומים הקשורים בענייני ציבור או באישי ציבור, אך יחד עם זאת גם ציין כי "חופש הביטוי אינו ערך מוחלט אלא המדובר בערך יחסי, וקיימים ערכים נוספים, כדוגמת הזכות לשם טוב, אשר הכרה בהם מצדיקה הטלת מגבלות על זכות זו וצורך באיזון בהתאם לנסיבות."

 

בית המשפט ציין כי לצורך הקביעה אם מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע, יש לפרש את הפרסומים בהקשר אובייקטיבי ואת המשמעות העולה מהם, ולבחון אותם על פי אמות מידה של האדם הסביר תוך עמידה על ההקשר הכולל שבמסגרתו נאמרו הדברים הנטעים כלשון הרע, וכי יש מקום לבחון האם המשמעות העולה מאותם פרסומים מהווה לשון הרע.

 

בית המשפט ציין כי מעיון בפרסומים עלה, כי הנתבעים ייחסו לתובע כינויים של "שקרן" ו- "מושחת", ומעשים של לקיחת שוחד, וכן נטען כי התובע מתנגד לשימוש בסיגריות אלקטרונית בשל בצע כסף וללא בסיס מדעי. עוד ציין בית המשפט כי מקריאת הפוסטים שכתבו הנתבעים כמכלול עלה, כי לא הייתה רק מחלוקת מדעית בין הצדדים אלא מעבר לכך: "המדובר בשימוש מתלהם במילים פוגעניות ומזלזלות תוך ייחוס מעשים אסורים שכלל לא הוכחו לפני".

 

ביקורת לגיטימית או הוצאת דיבה?

 

בית המשפט ציין כי ככל והייתה קיימת בין הצדדים מחלוקת מדעית, מחלוקת זו אינה נותנת לגיטימציה לנתבעים לגנות את התובע במילים כגון "מושחת" במסגרת פוסט בעל תפוצה רחבה על אף שהוא מחזיק בדעה מדעית שונה מאשר של הנתבעים, וכי לנתבעים יש זכות לעלות טענות רלוונטיות ולהגן על העסק שלהם בדרכים ראויות וללא שימוש בכינויים מכפישים:

 

"הנתבעים יכלו להציג את הביקורת מבלי להוציא דיבתו של התובע… אני סבורה כי השימוש של הנתבעים במילים "מושחת" ו"שקרן" והזלזול בתובע כפי שעולה מקריאת הפוסטים כולם כמכלול בכל אחד מהפרסומים שלעיל תוך ייחוס לתובע מעשים בעלי אופי פלילי מהווים לשון הרע ויש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, לבזותו להשפילו ולפגוע במשרתו" כך ציינה השופטת בפסק הדין, תוך שקבעה כי הפרסומים שפרסמו התובעים כלפי התובע אכן מהווים הוצאת דיבה ולשון הרע.

 

האם הפרסומים מוגנים מפני הוצאת דיבה ולשון הרע?

 

במסגרת פסק הדין בחן בית המשפט האם הפרסומים שפורסמו על-ידי הנתבעים חוסים תחת ההגנות הקבועות במסגרת חוק לשון הרע, והגיע למסקנה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח קיומן של הגנות אלה ולכן קיבל את תביעת דיבה שהגיש הרופא.

 

השופטת קבעה כי הנתבעים לא הוכיחו שקיימת להם הגנת אמת בפרסום ביחס לפרסומים שכתבו כלפי התובע, ובין היתר משום שהם לא הוכיחו מעשה שחיתות מצד התובע או כי הוא אמר דברים שקריים. עוד קבעה השופטת כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח שקיימת להם אחת מהגנות תום הלב תוך שקבעה בין היתר, כי "שימוש מכוון בכינויים פוגעניים אלו אינו נעשה בתום לב".

 

שיעור הפיצוי במסגרת תביעת דיבה

 

לאחר שבית המשפט קיבל את תביעת לשון הרע שהגיש התובע כנגד הנתבעים, וקבע שהפרסומים שפרסמו הנתבעים כלפיו אכן מהווים לשון הרע, הוא בחן את שאלת שיעור הפיצוי שיש לחייב אותם לשלם לתובע, שנגזר בין היתר: "מחומרת הפגיעה שארעה והיקפה, מתפוצת הפרסום מאופי הצדדים ומהתנהגותם. כן יינתן משקל לעובדת התנצלותו של הפוגע, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן".

 

בית המשפט קבע שבמקרה זה יש להתחשב בין היתר בכך – שהנתבעים פרסמו כלפי התובע פרסומים פוגעניים ומכפישים חוזרים ונשנים, כשאחד מהפרסומים פורסם גם לאחר מכתב התראה שנשלח מטעם התובע ושהפרסומים המשיכו להתפרסם עד למועד הדיון בבית המשפט, וכן יש מקום להתחשב בהיקף תפוצת הפרסומים, ולבסוף החליט לחייב את הנתבעים לשלם לתובע במסגרת תביעה על הוצאת דיבה פיצוי בסך 100,00 ₪ ובתוספת בסך 20,000 ₪ בגין בהוצאותיו של התובע.

 

הבהרות:
פרטי פסק הדין ת"א 44048-04-18‏ ‏ ד"ר לוין נ' טייקאייר. משרדנו לא ייצג את בעלי הדין בתיק זה. אין באמור לעיל בכדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.

 


בית המשפט קיבל תביעת דיבה כנגד מכללה

 

במסגרת פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום בתל אביב נדונה על הוצאת דיבה בפייסבוק חוק איסור לשון הרע ולפי החוק להגנת הפרטיות, שהוגשה על-ידי 2 תובעים כנגד המכללה האקדמית ספיר בה הם סיימו תואר ראשון במדעי ההתנהגות, וכן כנגד חברת הביטוח של המכללה.

 

מפסק הדין עולה כי באוגוסט 2013 פרסמה המכללה ברשת הפייסבוק תמונה שצולמה מספר שנים קודם לכם, בה הופיעו שני התובעים ובפרסום זה נכתב כך: "הפתח שלך לאקדמיה – מכינה בספיר! הצלחה מובטחת בשיפור בגרויות", ומתחת לתמונה נכתב "שיפור והשלמת בגרויות", בעוד שבפועל התובעים כלל לא היו צריכים לצורך לימודיהם האקדמיים להשלים לימודים לבחינות בגרות.

 

התובעים טענו כי מגיע להם פיצויים בגין הוצאת דיבה

 

לטענת התובעים, פרסום התמונה הכפיש אותם וביטל את כל ההשכלה שהם רכשו בעמל רב במהלך לימודיהם במכללה, מאחר והוא הציג אותם במועד הפרסום כמי שעסקו כביכול בהשלמת לימודי בגרויות, בעוד שבפועל באותה העת הם היו במהלך לימודיי התואר הראשון.

 

לאור זאת הם טענו, כי פרסום התמונה היווה כלפיהם הוצאת דיבה ולשון הרע, מאחר והוא גרם להשפלתם "ולבוז בעיני אנשים ובפרט מכריהם", ולטענתם הפרסום מצד המכללה היה בחוסר תום לב מאחר והיא לא נקטה לפני הפרסום באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום אמיתי, ובחרה להוריד את הפרסום כעבור זמן מה ורק לאחר דרישתם.

עוד הוסיף וטענו התובעים, כי ככל ובית המשפט לא ימצא לנכון לחייב את המכללה לשלם להם פיצויים מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, יש מקום לחייב את המכללה בפיצוי מכוח עוולת הרשלנות מכיוון שלטענתם אדם סביר לא היה מפרסם את הפרסום שפורסם על-ידי המכללה, בו היה ניתן לזהות אותם בקלות, ולכן הוא גרם להם לפגיעה חמורה בפרטיותם.

 

עוד טענו התובעים במסגרת תביעה על הוצאת דיבה שהגישו, כי שהנזק שנגרם להם מהפרסום היה רב, מאחר ונגרם להם עוגמת נפש רבה ומתח נפשי, ופגיעה ממשית בשמם הטוב ובמעמדם בקרב חבריהם, לקוחות ומכרים, מאחר והקישור שנעשה בפרסום מצייר אותם כחסרי השכלה בעוד שבפועל הם בוגרי תואר ראשון, שרכשו את מעמדם במשך שנים של עבודה קשה, ולכן ביקשו מבית המשפט לחייב את המכללה לשלם לכל אחד מהם פיצוי ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע בסך של 50,000 ₪, ופיצוי נוסף ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ לכל אחד בגין פגיעה בפרטיות מכוח חוק הגנת הפרטיות.

 

המכללה טענה שפרסום היה בתום לב ושהתובעים לא זכאים לפיצוי בגין הוצאת דיבה

 

מנגד טענו הנתבעות (המכללה וחברת הביטוח) בין היתר, כי צילום התובעים ופרסום תמונתם נעשה בידיעתם ובהסכמתם המלאה וצולם במהלך שיעור בקמפוס בה נכחו התובעים, כאשר הצלם ונציג המכללה נכנסו לכיתה בה למדו סטודנטים והתובעים, והסבירו להם על מטרת הצילום, ובמעמד זה הם הציעו למי שאינו מעוניין להצטלם לצאת מהכיתה למספר דקות.

 

עוד נטען, שהתמונה נשוא התביעה צולמה במקום ציבורי כאשר התובעים מהווים רק חלק מתוך קבוצה גדולה של סטודנטים הנראים בה, כאשר התמונה הוצגה כחלק ממודעה בגודל זעיר ביותר שפורסמה במשך שבועיים בלבד ולכן אין זה סביר שהתובעים זוהו על-ידי אנשים אחרים, בעוד שהתמונה הורדה עוד לפני שהתובעים פנו למכללה בדרישה על כך.

 

עוד טענו הנתבעות, כי התובעים לא זכאים לקבל מהן פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע או לפי חוק הגנת הפרטיות, מאחר ומטרת הפרסום הייתה לעודד סטודנטים שלא לוותר על לימודים אקדמיים, ולא היה בו כדי לבזות או להשפיל את התובעים, ונעשה בתום לב וללא כל כוונה לפגוע בתובעים, ולכן טענות כי יש מקום לדחות את תביעת דיבה שהגישו הסטודנטים.

 

בית המשפט קבע שהתמונה מהווה הוצאת דיבה

 

השופט אילן דפדי מבית משפט השלום בתל אביב דן בטענות הצדדים, והחליט לקבל באופן חלקי את התביעה. ראשית קבע השופט שבתמונה שפורסמה ניתן היה לזהות את התובעים, וכי הם לא נתנו הסכמה לשימוש שעשתה המכללה בתמונתם לצרכי הפרסום שביצעה.

 

לאחר מכן דן השופט בשאלה האם פרסום התמונה היווה פרסום אסור על פי חוק איסור לשון הרע, ולצורך כך ציין כי יש לבחון האם הביטויים שהיו בפרסום נתפסים במסגרת מבחן אובייקטיבי בעיני האדם הסביר כ- לשון הרע, והפנה בסוגיה זו לדבריו של כב' השופט בדימוס שמגר שצויינו במסגרת ע"א 6723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת חשמל:

 

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 אינו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-תובע בעיני הבריות… איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו"

 

הפרסום היה אסור לפי חוק איסור לשון הרע

 

השופט קבע שבחינה אובייקטיבית של הפרסום מעלה שהכיתוב הנלווה בה יוצר קשר בין התובעים לבין שיפור והשלמת בגרויות, ושאומנם התובעים הגזימו באשר לפגיעה בהם מהפרסום אך יחד עם זאת ניתן להבין את פגיעתם, מאחר והם היו בעת צילום התמונה תלמידים לתואר ראשון מן המניין, ופרסום התמונה בקרב בני משפחתם וחבריהם עלול היה לפגוע בהם ולהציגם כמי שלא הצליחו בזמן לימודיהם בתיכון בבחינות הבגרות.

 

עוד הוסיף השופט, שבמסגרת תביעת לשון הרע לא נדרשים התובעים להוכיח השפלה או ביזוי בפועל, אלא די שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה כזו, ובמקרה זה העידו התובעים במסגרת תביעת הוצאת דיבה שהגישו שהפרסום גרם להם לתחושות בושה ומבוכה, ולצחוק בעיני חבריהם, ולכן קבע כי הפרסום היה אסור על פי חוק איסור לשון הרע.

 

האם המכללה פגעה בפרטיות התובעים בניגוד ל-חוק הגנת הפרטיות?

 

בנוסף דן השופט בשאלה האם פרסום התמונה פגע בפרטיותם של התובעים, והפנה להוראות סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי: "לא יפגע באדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו", ולהוראות סעיף 2(4) בו נקבע כי פגיעה בפרטיות הנה "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".

 

במקרה זה קבע השופט שהתובעים לא הסכימו לשימוש שעשתה המכללה בתמונה, וכי פרסום תצלום התמונה תחת הכותרת "השלמת בגרויות" עלול היה להשפילם או לבזותם, במיוחד לאור זאת שהם כבר היו בעלי השכלה אקדמית.

 

פגיעה בפרטיות לשם ריווח

 

בנוסף הפנה השופט להוראות סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי פגיעה בפרטיות הנה גם במקרה של: "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח", ודחה את טענותיה של המכללה שטענה שהפרסום לא נעשה למטרת רווח אלא לשם עידוד תלמידים לפנות ללימודים אקדמיים, וקבע שככל ויש רווח בפרסום למכללה אין רלוונטיות לטענה זו, וכי יש מקום לפרש סעיף זה באופן רחב.

 

עוד הפנה השופט לפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת ת"א 2578/00 מקדונלד אריאל נ' מקדונלד'ס, שם נקבע בעניין כי "הפרשנות הראויה למונח "ריווח" היא פרשנות מרחיבה, הכוללת הפקת תועלת מהשימוש ולאו דווקא רווח במובן הצר של המילה", וציין כי במקרה זה – הפרסום שביצעה המכללה היה עבור שירותים שהיא מספקת להשלמת בגרויות במכללה ועבורו הנה גובה תמורה ונעזרה בשירותיה של חברת פרסום, ודי בכך כדי לקבוע שמדובר בפרסום למטרות רווח, ולכן קבע שהמכללה פגעה בפרטיותם של התובעים.

 

תחולת הגנת תום הלב על פי חוק איסור לשון הרע

 

השופט קבע כי לא עומדת למכללה במקרה זה הגנת תום הלב על פי סעיף 15(1) במסגרת חוק איסור לשון הרע, הקובע הגנה למפרסם הפרסום בפני לשון הרע מקום בו: "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע…", והגנה מפני פגיעה בפרטיות הקבועה בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות מקום בו המפרסם: "הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות".

 

בסוגיה זו ציין השופט כי על בית המשפט לבחון במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, האם המכללה הייתה צריכה לדעת על קיום הנפגע (קרי על התובעים) ועל הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, והאם היה עליה לדעת כי פרטיות התובעים עלולה להיפגע בנסיבות מקרה זה, וקבע שהתשובה לכך חיובית מאחר והתובעים היו סטודנטים במכללה, ולכן חזקה שהמכללה ידעה שאין מדובר בסטודנטים שהיו צריכים להשלים בגרויות, וכן כי היה עליה לדעת כי היה צורך לקבל את הסכמת המצולמים לפרסום לפני הפרסום, ושפרסום ללא קבלת הסכמה עלול לפגוע בפרטיותם.

 

לא עומדת למכללה הגנה מכוח חוק הגנת הפרטיות

 

עוד קבע השופט שאין מקום להעניק למכללה הגנה מכוח סעיף בסעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות לפיה "הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי", מאחר ותמונת התובעים לא הופיעה באופן אקראי בתצלום, ומטרתה הייתה להציג סטודנטים הלומדים במכללה, כך שהתובעים הם מרכז התמונה והפרסום.

 

בנוסף השופט דחה את טענת המכללה שטענה כי לא היה מקום להגשת התביעה נגדה לאור הוראות סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי: "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש", וקבע כי הוא שוכנע מעדויות התובעים כי הם חוו במקרה זה פגיעה של ממש.

 

שיקולים לשיעור הפיצוי בגין הוצאת דיבה במסגרת תביעת דיבה

 

בית המשפט ציין כי בבואו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק לנפגע במסגרת תביעת הוצאת דיבה עליו להתחשב במספר שיקולים, והפנה בנושא זה לדבריו של כב' השופט אהרן ברק בעניין רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף שם נקבע כך:

 

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו"

 

במקרה זה ציין השופט כי היקף החשיפה לתמונה של התובעים לא היה רחב, בעוד שהתביעה הוגשה על-ידם למעלה מ-4 שנים לאחר פרסום התמונה דבר שהקשה על המכללה וחברת הביטוח להשיג מידע מחברת הפרסום לגבי היקפו המדויק של הפרסום דבר הפועל לחובת התובעים, וכן קבע שהפרסום היה קיים במשך שבועיים בלבד.

 

לבסוף קבע השופט לאחר שבחן את שיעור הפיצויים שנפסקו במסגרת פסקי דין בנושא תביעת הוצאת דיבה שהוגשו על-ידי תובעים אחרים, ובהתחשב בתוכן הפרסום בגודלו ומשך זמן הפרסום שהוסר, כי הפיצוי שזכאים התובעים לקבל מהמכללה ומחברת הביטוח הוא בסך של 16,000 ₪ לכל אחד בגין הוצאת דיבה ובגין פגיעה בפרטיות, וכן 10,000 ₪ עבור שכר טרחת עורכי דין.

 

בנוסף השופט אף חייב את המכללה לפרסם באתר האינטרנט שלה הודעת הבהרה למשך שבועיים, בה יצוין כי התובעים שהופיעו בפרסום שבוצע על ידה לא למדו אצלה להשלמת בגרויות.

 

הבהרות:
פרטי התיק: ת"א 43369-03-18 יחיא ואח' נ' המכללה האקדמית ספיר ואח'. משרדנו לא ייצג במסגרת תביעת הוצאת דיבה זו את התובעים ו/או את הנתבעות.

אין באמור לעיל בכדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.

מעוניינים לקבל מידע נוסף?