ביהמ"ש העליון קובע מסמרות נגד שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית על ידי רשויות, תוך הטלת הוצאות כבדות בשל הסתמכות על פסקי דין מומצאים ופגיעה בחובת ההגינות המנהלית.
במסגרת פסק דין שניתן ביום 22.3.2026 על ידי כב' המשנה לנשיא נעם סולברג, והשופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ , נדונה תביעה (ערעור) שעניינה שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית על ידי רשות מנהלית במגעה עם אזרח.
החלטת העירייה התבססה על חוקים ופסקי דין דמיוניים
המערער, תלמיד בחינוך מיוחד, פנה לבית המשפט לאחר שביקש אישור להסעות מבית אביו וסורב על ידי עיריית רמת גן. לטענתו, הסירוב התבסס על "חוזר מנכ"ל" שאינו קיים במציאות ועל ציטוטים משפטיים מומצאים. הוא טען כי מדובר ברשלנות חמורה שנובעת משימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית, אשר הובילה להחלטה שרירותית המבוססת על נתונים בדויים. לאור זאת, דרש המערער פסיקת הוצאות משפט על הצד הגבוה, גם לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה פרקטית, וזאת כדי להרתיע את הרשות מהתנהלות דומה בעתיד.
טענות העירייה: מדובר בטעות טכנית בלבד ובסיוע לגיטימי ממתמחים
העירייה סברה כי אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת המערער, שכן הפתרון שניתן לו בסופו של דבר היה "לפנים משורת הדין" ולא נבע מזכות משפטית מוקנית. באשר לטענות על השימוש בבינה מלאכותית, טענה העירייה כי יש להבחין בין עובדות בדויות לבין "טעות טכנית" בציטוטים, כאשר הבסיס החוקי להחלטה נותר לשיטתה מוצק. בנוסף, היא ניסתה להסביר את הכשלים בכך שהם נבעו מהסתייעות במתמחים, וטענה כי אין להעניש את הקופה הציבורית בשל טעויות ניסוח כאלו ואחרות.
החלטת בית המשפט: האחריות על התוצר היא על עורך הדין בלבד
בית המשפט העליון קיבל את הערעור והשית על העירייה הוצאות משפט משמעותיות בסך 30,000 ש"ח.
המשנה לנשיא סולברג קבע כי החלטות העירייה וכתבי הטענות שלה היו "רצופים כולם באסמכתאות ובציטוטים שגויים, חלקם מומצאים, אשר ניתן להניח כי הם תוצר ישיר של שימוש (בלתי מבוקר) בבינה מלאכותית". כב' השופט סולברג הבהיר כי הטעיית בית המשפט באמצעות אסמכתאות שאינן קיימות היא מכת מדינה חדשה, וכי "הגשת כתבי בית דין מטעים מחייבת תגובה שיפוטית הולמת; הן משיקולי הרתעה והכוונת התנהגות, הן מטעמים של הוגנוּת דיונית".
בהתייחסו לפערי הכוחות בין הרשות לאזרח, הדגיש כב' השופט סולברג כי "שימוש בלתי מבוקר שעושה הרשות בבינה מלאכותית ביחסיה הישירים מול האזרח, הוא בעל דרגה יתרה ומיוחדת של חומרה". הוא דחה מכל וכל את הניסיון לגלגל את האחריות על אחרים, וקבע כי "הניסיון להטיל את האחריות לטעויות בכתבי בי-דין שמגיש עו"ד על גורמים אחרים – בין אם הם מתמחים ובין אם הן מערכות טכנולוגיות של בינה מלאכותית – הוא ניסיון נואל, שיש לדחות מכל וכל". לדידו, עורך הדין נותר האחראי הבלעדי, שכן "כבעל מקצוע אחראי עורך הדין באופן אישי לאיכות התוצר אשר יוצא תחת ידו, ואין הוא יוצא ידי חובתו בהסתמכו על אחר – בן אנוש או בינת מכונה".
השופטת כנפי-שטייניץ הוסיפה אזהרה לגבי "שורש הסמכות", וציינה כי הסתמכות עיוורת כזו עלולה להיחשב כ – "התפרקות פסולה משיקול דעתה של הרשות המנהלית". היא קבעה כי "אין להסתפק אך בפיקוח ובחינה פסיבית של תוצרי המערכת, ויש לדרוש מעורבות משמעותית יותר מצד הרשות" , זאת במטרה להבטיח שההחלטה המנהלית תישאר תמיד פרי של שיקול דעת אנושי ואחראי.
פרטי פסק הדין המלאים: עע"מ 63194-08-25 | נבו בן כהן נ' עיריית רמת גן ומדינת ישראל – משרד החינוך | 22.3.2026
